פסק-דין בתיק ע"ע 68-10

סגן הנשיאה יגאל פליטמן

1.     לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת נטע רות ונציגי הציבור מר דן זלינגר וגב' בת-שבע הולצמן; עב' 3149/07), בו נדחתה תביעתו של המערער לתשלום זכויות שונות הנובעות מעבודתו במשיבה 1 (להלן - החברה) ומסיומה. בית הדין קבע כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער למשיבים, אשר חרגו מעזרה משפחתית גרידא.

הרקע העובדתי, כפי העולה מפסק הדין האזורי

2.     החברה עסקה במועדים הרלבנטיים לתביעה בניהול חנות בתל אביב למכירת אביזרים רוחניים שונים: אבני אנרגיה, פסלונים ועוד (להלן - החנות). החנות החלה לפעול בחודש נובמבר 2004. 

3.     בתקופה הרלבנטית לתביעה היה המשיב 2 (להלן - מר כהן) הבעלים והמנהל של החברה. בצמוד לחנות ניהל מר כהן, שלא באמצעות החברה, קליניקה אשר עסקה במתן טיפולים ללקוחות, והפנה חלק מהלקוחות לחנות לרכישת מוצרים שונים.

4.     בין אמו של המערער לבין מר כהן התקיימה מערכת יחסים של חיים משותפים כבני זוג, עד לחודש מרץ 2004. המערער הינו יתום מאב מאז שנת 1990. 

5.     המערער תיאר בפני בית הדין האזורי את הקשר שהתפתח בינו לבין מר כהן החל משנת 1998 ואילך כקשר של "כמעט" אב ובן. קשר זה התבטא לדבריו באופן בו הציג אותו מר כהן בהתנהלות "בתוך הבית", וכן בדאגה חומרית מעת לעת. המערער אף הודה כי גם לאחר שמר כהן ואימו נפרדו, הוא נשאר בקשר עם מר כהן, קשר של "מעין אב", שהיה לדבריו זהה לזה שהיה לו בתקופת המגורים המשותפים.

6.     במועד פתיחת החנות היה המערער בן 21, חסר נסיון תעסוקתי. המערער העיד, כי את הידע והיכולת הנטענת לנהל את החנות הוא שאב ממר כהן, אשר לדבריו, הדריך אותו בנושא ניהול והתנהלות מול ספקים.

7.     במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה הועסקו בחנות מספר עובדים אחרים ובכלל אלה מוכרים, אשר לטענת המערער הוא ניהל ופיקח על עבודתם, וכן עבד מול ספקים בהזמנת סחורה.

פסק הדין האזורי

8.     המחלוקת העיקרית שנתגלעה בין הצדדים בבית הדין האזורי היתה בשאלה האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער לחברה. המערער טען לעניין זה כי הוא הועסק כמנהל חנות וקניין בחברה החל מחודש נובמבר 2004 ועד לחודש דצמבר 2005, וכי הוא עבד במשרה מלאה, 6 ימים בשבוע, במשך 8 שעות בכל משמרת. מר כהן מצידו טען כי המערער מעולם לא עבד בפועל בחנות, ולכן אף לא שולם לו שכר. עם זאת, הודה מר כהן כי החברה הפיקה עבור המערער תלושי שכר במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה.

9.     בית הדין האזורי הגיע בפסק דינו לכלל מסקנה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער לחברה, שכן לדידו יש ליתן משקל נכבד למערכת היחסים המיוחדת שהיתה בין המערער לבין מר כהן, שאף שאין מקורה בקרבת דם ועל אף שמר כהן לא אימץ באופן חוקי את המערער לבן, הרי שמן הראוי להתייחס אליה כאל מערכת יחסים של בני משפחה, ולא כאל מערכת יחסים בעלת פן עסקי דומיננטי של עובד ומעביד. בית הדין קבע, כי במקרה דנן, הוכח כי הקשר שבין המערער לבין מר כהן, לרבות פעילותם המשותפת בחנות, היה אחד הביטויים למערכת יחסים של תלות רגשית, במסגרתה פעלו הצדדים שלא מתוך אינטרסים עסקיים, אלא ממניעים רגשיים ולעיתים אף באופן אלטרואיסטי, המנוגד להתנהלות המונחית מאינטרסים עסקיים. בית הדין האזורי נימק מסקנתו זו בנימוקים הבאים:

א.            כפי שפורט לעיל, על אף שהמערער בחר להגיש תביעה כנגד מר כהן, הרי שהוא הודה בפה מלא כי הוא רואה בו, עד היום, "מעין אב", וזאת ללא כל קשר למערכת היחסים שבין מר כהן לבין אמו של המערער. המערער העיד כי קשר זה של מעין אב ובן התפתח במהלך השנים מאז הכיר את מר כהן בשנת 1998, כאשר מר כהן הציג את המערער כבן, דאג לצרכיו החומריים ואף החזיק עבור המערער סוסה, עליה נהג המערער לרכב ואשר בה טיפל. המערער אמנם ניסה להציג בפני בית הדין מצג הממעיט מערך הנתינה של מר כהן, אולם מצג זה לא שכנע את בית הדין, נוכח הסתירות בעדותו בעניין זה ונוכח אופיה המתחמק.

ב.            לאור מכלול הראיות התקשה בית הדין האזורי להשתכנע בצורך עסקי אמיתי בעבודתו של המערער בחנות. זאת, בשים לב לכך שבתקופה הרלבנטית לתביעה עבדו בחנות 3 עובדים, ובכללם מוכרות, וכן בשים לב לכך שמדובר בחנות שגם לשיטתו של המערער פקדו אותה 5-6 לקוחות ביום בלבד והיקף הפעילות בה היה זעום. בהקשר זה, נשאל המערער בחקירתו הנגדית מדוע היה צורך בנוכחותו במהלך יום עבודה מלא, בשים לב לכך שבחנות היו מוכרות. המערער השיב כי הוא נדרש לסדר את החנות ולערוך הזמנות מספקים. בתשובה לשאלה דומה נוספת השיב המערער כי תפקידו בחנות היה להזמין סחורה וכן להביא ולפטר עובדים. נוכח האמור קבע בית הדין כי התקשה להשתכנע בנחיצות עבודת המערער, וודאי במשרה מלאה.

10.                 בנסיבות אלה, קבע בית הדין קמא כי סבירה יותר בעיניו האפשרות כי עבודתו של המערער היתה לא יותר מאשר עזרה משפחתית, כאשר הצבתו שם נבעה, בין היתר, מרצונו של מר כהן לספק למערער תעסוקה ולסייע לו לרכוש מיומנויות וכישורי חיים בסיסיים. זאת, בשים לב לכך שהמערער היה חסר כל נסיון בתחום התעסוקתי והתקשה לנווט את דרכו. באשר לכך הזכיר בית הדין האזורי, כי  מדברי המערער עולה כי הוא לא שירת בצבא וכי עד הגיעו לגיל 21 עסק בהשלמת לימודיו על חשבון הביטוח הלאומי וחי על קצבה כנפגע פעולות איבה. המערער אף העיד כי גם לאחר שסיים את עבודתו בחנות לא עשה דבר משך מספר חודשים. עוד העיד המערער, כי את הידע והיכולת לנהל את החנות הוא שאב ממר כהן, אשר הדריך אותו לכל אורך הדרך. בית הדין העיר עוד בהקשר זה, כי דברים אלו עולים בקנה אחד עם נקודת המבט של המערער עצמו ביחס לפן הדומיננטי של מערכת היחסים כפי שראה אותה בזמן אמת, כמערכת שיצרה בו נכונות לספק עזרה למי שראה בו "מעין אב" ובלשונו: "היתה עבודה והייתי צריך לעזור לו בחנות וגם בקליניקה. עזרתי לו בדברים אישיים שלו בתור מעין בן..."

11.                 עוד הדגיש בית הדין האזורי עניין נוסף המצביע אף הוא על ההיבט הדומיננטי של יחסי הצדדים כיחסי אב ובן, והוא עמדתו של מר כהן ביחס לאחריותו להפקת תלושי שכר פיקטיביים עבור המערער, חרף המחיר שהוא עלול לשלם על טעות זו.

12.                 בית הדין ציין עוד את החסר בתצהירו של המערער לגבי טענתו שעלתה בחקירה הנגדית לפיה פנה למר כהן בדרישות לתשלום שכרו, או כי הפסיק את עבודתו בחנות בשל אי תשלום השכר, וקבע כי סתירה זו ומועד העלאת הטענה, מובילים אותו לכדי פקפוק בנכונותה של גרסה כבושה זו.

13.                 נוכח מסקנתו של בית הדין האזורי לפיה מן הבחינה המהותית מדובר היה ביחסים שבין בני משפחה, עבר בית הדין לבחון, בהקפדה יתרה על רקע יחסים אלו, האם אכן התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. בשאלה זו קבע בית הדין, כי לא שוכנע כלל ועיקר כי המערער אכן שהה בחנות באופן רציף 8 שעות עבודה ביום, הן בשים לב לכך שנוכחותו שם, כאמור, לא היתה נחוצה, והן בשים לב לגרסאות השונות של המערער ושל העדים מטעמו ביחס לשעות נוכחותו בחנות. עוד קבע בית הדין, כי במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה המערער לא דרש שכר ולא ראה עצמו כעובד, אלא לכל היותר כמי שמגיש עזרה משפחתית למר כהן. באשר לעדים שהעידו מטעם המערער קבע בית הדין האזורי, כי הם מצויים בסכסוך עם מר כהן, בין משום שהגישו נגדו תביעה ובין משום שהם מתכוונים לעשות כן, ומשכך נראה כי הם בעלי עניין בתוצאות התביעה.

14.                 נוכח כל האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה, מבלי שעשה, בנסיבות העניין, צו להוצאות. בית הדין הפנה את הודאתו של מר כהן באשר לתלושים הפיקטיביים לתשומת ליבו של מנהל בתי המשפט. מכאן הערעור שבפנינו.